בסרטים של מתנחלים אין ערבים, ובסרטים של ערבים לא רואים יהודים ואין פיגועים, ובסרטים שמאלניים ברורה לחלוטין ההשחתה שבכוח ובשלטון ונשכחות תולדות הפחד. והנה סרט אחר המתחיל מהרגע שבו המתאגרפים מתחבקים למנוחה, רגע המעניק לשניהם יחדיו את הניצחון או, לפחות, הפסד משותף.
יש בסרט תמונות המעבירות תחושות חריפות של זליגת תכונות בין הגופים השלובים. הבחירה בתאומים כדימוי מרכזי מאפסנת את המיליטנטיות. איך אפשר להתקרב אל מקום הרע ולא להעניק לו לגיטימציה? איך אפשר להבין לעומק, בלא לייצר גמגום ובלבול שמישהו, נניח אח בדם, עשוי לראות בו הסכמה? קשה מאוד לעשות זאת, ואולי אף בלתי אפשרי, אך במובן מסוים הזמן והיצירה האמנותית מביאים אותנו למקום של השקילה ושל הספק ושל הדעה המתנדנדת כמאזניים, ואנו מחויבים לעצמנו לחטט לא רק בפצעים, אלא עמוק מתחת להם. זהו סרט התבגרות של פרידה מהדרך הקצרה. לא פרידה מהדרך הנכונה, אלא מהקלות שבה אנו בוחרים צד.
מובן שאנחנו זה אנחנו ואחינו הם הפלשתינאים, אך לנמשל יש נמשל נוסף ההופך אותו למשל: דימוי התאומים הסיאמיים מוביל אותנו לבקש הכרעה בתוך גופנו אנו. תחילה לברר את עובדת היותנו אחים בדם למתנחלים ולרבניהם, ואחר כך לשאול, כל אחד את עצמו: היכן, לצד חציי הצודק, מסתתר ודורש ומציק הפשיסט שבתוכי והגזען שבי והנוקם שבקרבי והפשטן והפחדן וגם הוותרן והפשרן? איך והאם אפשר להרוג את הגזען שבי, ולא להרוג את עצמי?
כמו זום-אין וזום-אאוט עוסק הסרט במיקרו ובמאקרו, בפרטי ובלאומי, במקומי ובגלובלי, ובאכזריות בוגרת שאינה חד-ממדית הוא מאפשר לצופה לדבוק לרגע בעקרונותיו, באמונותיו ובאמיתותיו, ולרגע אחר להגיד, על סמך העדויות ועל סמך המידע החדשותי: "כך עושים כולם, זהו מנהגו של עולם. אין אנו יודעים להיות טובים מאחרים", ואת המרקחת הזו לקשט במחשבות על אין ברירה ואין מנוס. לאחר מנוחה אפשר וראוי לשוב אל ההחרפה, אל ההצבעה המאשימה הטוענת שלא הכול סימטרי: אחד חזק ואחד חלש, אחד יורה והאחר נופל, אחד כובש והשני נכבש. ככול שהמבט פנימה מעכב ומבלבל, הרי הוא לב הביקורתיות הפוליטית, קודם לכל ביקורת עצמית. ייתכן שזה כל מה שאנחנו מסוגלים לעשות כדי לשכלל את ייסורי הביקורת, אם כי באין אהבה עצמית, לא בטוח שתושג מידה של חמלה כלפי הזולת. […]
— קטעים מתוך מאמרו של יאיר גרבוז בקטלוג התערוכה.
פחות קריאה...