יותר מכל אמן אחר בדורו, קופפרמן היה איש של בחירות. הראשונה בהן הייתה הבחירה במקצועו כבייעוד שהחיים כפו עליו וחייבו אותו לעמוד בו; בחירה בין הסתגרות וקנאה קיצונית לפרטיות – פרטיותו שלו ופרטיות היצירה, לבין מחויבויות מקצועיות ומוסריות שלו כלפי עצמו וכלפי החברה; בחירה בזכות לבנות את יצירתו כעולם של עשייה ושל משמעות, אך להשאיר את פענוחה, או ליתר דיוק, את האפשרות לפרשה – בידי הזולת, כמעט ללא סיוע מצדו. כמעט, כי האיש שאין מוצאים בציוריו סימן מפורש למעורבות, הגיב על הנעשה תגובה רגשית מתוך מודעות עמוקה לחיבור של ההווה עם הזיכרון.
ארבע ה"מגילות" המוצגות מייצגות כר עשייה קופפרמני מובהק ומובחן: בחיבור שנעשה בקבוצה זו בין ציור לרישום, בין צורות בהתנסות ובהתהוות לצורות נהירות ומלאות, בין זרימות לעצירות, בין מלאות לריק, בין היד המהססת ליד היודעת, בין התכוונות פעילה לכניעה לזיכרון. (המגילה הראשונה מתוארכת 1987, וקופפרמן יחזור שוב ושוב לעשייתן בהמשך). "בשבילי", אמר קופפרמן, "במגילה יש נושאים, אך אין סיפור. הנושא הוא 'הדבר', הדבר המחבר את הפרגמנטים". המגילה היא השתלשלות, השתלשלות של הזיכרון אל תוך היום-יום.
כשנה לפני מותו ביקר קופפרמן במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית ואהב את קיר הבטון של המבואה, אותו קיר שעליו מוצגות עתה המגילות. המגילות הופכות את הבטון, על ליטושו וחספוסו, על כתמיו וליקוייו, על חיבורי רצועותיו האופקיות ואפילו על הדרך שבה הוא סופג את האור, ל"מצע קופפרמני". קופפרמן אהב, כלשונו, את הזימונים, את המקרה, אהב את כל המאפשר משמעת וחופש, את השימוש בחומרים פעילים לצורך גיבוש תודעתו כצייר וכאדם.
יונה פישר
בהשאלת עמותת אוסף קופפרמן, קיבוץ לוחמי הגטאות
פחות קריאה...