המיצב הממוקם במסדרון הצר והמוארך של המוזיאון, אופף את המהלך לאורכו במערך שיש בו מן המאיים, הפולשני והעוטף גם יחד. העבודה מורכבת מגריד נוקשה שנוצר משורות של קרניים הבוקעות מן הקירות, שורות של מגזרות של דגם נשי החוזר על עצמו וחוטים הקושרים אותן זו לזו. כך נוצר מערך גיאומטרי ממוכן כמעט, ועם זאת כזה המכיל גם את האורגניות הביומורפית הגלומה בצללית הגוף הנשי ובעיקול הקרניים. הדואליות השולטת בעבודה באה לידי ביטוי גם במתח שבין הגברי לנשי, בין הקו המתוח והמזדקר שבחוטים ובקרניים לבין הקו הזולג, הבלתי-נשלט של הדימום הנשי, בין האלימות המתפרצת של הקרניים הבוקעות אל החלל לבין העדינות המאפיינת את מעטפת החוטים.