הטקסט שמתגלגל על הצילום כתוב בצורת פואמה ארוכה שמשולבים בה לסירוגין דיבור יומיומי עם חגיגי, ספורי עם לירי, פילוסופי עם פשטני. הפואמה, המחולקת לשמונה פרקים על פי דמויות המשנה שבסיפור, עוקבת אחרי ניסיונותיו של סוחר יהלומים למצוא לו איש מכירות שייצגו בארה"ב ('לאחר שהתעייף מלנסוע') מתוך מאגר חבריו מהקיבוץ, מהצבא, מתחום ההוראה ומבורסת היהלומים. הניסיונות הופכים למסע חיפושים, מסע שורשים, מסע התחשבנויות, התלבטויות, מאבקים; מסע לתוך התודעה והידע, לתוך הניראה והסמוי. ככל הניראה, מהלך שנועד להיכשל.
הצילום בוצע במצלמת וידאו דיגיטלית, אחוזה ביד באופן שמזכיר אחיזה של מצלמת סטיל. רצף המראות שנוצר נחתך בחדר העריכה, פורק למצבים שבורים ואיטיים, הורכב מחדש על רצף הטקסט ונטען במשמעויות והקשרים חדשים. לצילום יש דרך משלו לספר את הסיפור, הוא בונה את המעגל שמסביב, הוא יוצר מעגלים משיקים, אין לו קו ישר של התחלה אמצע וסוף. לפעמים הוא בא לפני הכתוב, מסתיר אותו, משתלט, לעיתים הוא עוקב אחריו, מנסה לשחזר, ויש גם שהוא נעלם לתחום המופשט.
פס הקול נע בין מוזיקה חופשית, משוחררת, ג'זית מלנכולית או חדשנית – אמירה אקספרסיבית לכשעצמה, לבין רעש רקע מקומי נייטרלי לחלוטין, או חיקוי דימיוני.
המודעות של הגיבורים למצבם, לסגנון דיבורם ולאופן שבו הם ניראים ומצטלמים, נעה בין גבוהה למגוחכת, בין מתייחסת לנוכחות המצלמה לבין אדישה לה. הרחוב, הסביבה, הטבע והאירועים משתלבים לתוך הסיפור. המציאות היומיומית והפוליטית של המקום והזמן מבצבצת מכל תמונה ושורה, אבל יחד עם זאת זהו אפוס אישי מאוד.
פחות קריאה...