בעבודתו החדשה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית משלב שרון פדידה (נולד 1976) בין שני פורמטים של ציור שמאפיינים את עבודתו בשנים האחרונות. האחד הוא עבודה על קיר בצבעוניות עזה, שהוא יוצר בריסוס ישיר ממכלי התזה, בשבלונות ובמברשת. האחר הוא ציור על נייר בטוש (לרוב בצבעוניות סלקטיבית), בעט או באמצעים דיגיטליים. בשני המקרים, ניתן לזהות את האסתטיקה הייחודית שגיבש פדידה. זו כוללת הכלאות בלתי אפשריות בין אלמנטים אורגניים וחפצים דוממים, כתמי צבע מדממים, מדורות, חלקי גוף, אובייקטים יומיומיים, ומיני רכיבים בלתי מזוהים בטקסטורות מגוונות שצפים על פני השטח. כף יד לצד סכין העומד על חודו לצד פנים מחוקות שקבועה בהן עין יחידה, מכחול נוטף לצד רגל שעירה. לפעמים המערך המצויר מאורגן על פי לוגיקה פנימית בלתי אפשרית של פעולת שרשרת, כמו שורת קוביות דומינו שמתמוטטת לאורכה, שבה נפילת כל אלמנט גוררת בהכרח את התמוטטותו של האלמנט הסמוך.