למרות כל זאת לא פשוט להגדיר במדויק את סוד כוחה של יצירתו האדריכלית. רכטר אינו אדריכל שיצר סגנון אחד מובחן וחדש. הוא גם לא אדריכל של יצירת מופת מונומנטלית אחת. אופי הבניינים שתכנן השתנה מאוד במהלך השנים. היו בו פתיחות, סקרנות ורעננות שאפשרו לו להיות מושפע מקשת רחבה של אדריכלות מופת בעולם ולערוך ניסיונות אדריכליים. ועם זאת, היה בו קו מנחה פנימי שמנע ממנו להיסחף אחר גחמות ותכתיבים אופנתיים. היתה בו נאמנות לנתוני האתר, לקנה מידה שאינו מאיים ולקונטקסט הארצישראלי שבתוכו בנה.

מוזיאון הרצליה לאמנות תוכנן על ידי יעקב רכטר (שלב א' מוזיאון ויד לבנים, 1975, שלב ב' הרחבת המוזיאון, 2000). דליה לוין, מנהלת ואוצרת ראשית של המוזיאון בחרה לקרוא לקיר הבטון הגדול שמגדיר את חלל הכניסה למוזיאון בשם "קיר רכטר" ולהפוך אותו לקיר פרויקטים על שם יעקב רכטר. אמנים ואוצרים יוזמנו להתמודד עם חלל הכניסה ועם נוכחותו הדרמטית של הקיר בתוכו. תערוכת המחווה – הבראה (אוצרת: אסנת רכטר), מתמקדת בשלושה בתי הבראה שתיכנן רכטר בשנות ה- 60: בית ההבראה ע"ש יוסף שפרינצק בנצרת, 1961 (תוכנן יחד עם האדריכלים זאב רכטר ומשה זרחי), בית ההחלמה ע"ש יוסף בוסל בצפת, 1962, בית ההבראה "מבטחים" בזיכרון יעקב, 1968.

במקביל לעבודה על התערוכה שהיא תערוכת מחווה ולא תערוכה רטרוספקטיבית, הוחלט להוציא ספר שיאפשר הצגה רחבה יותר של עבודתו של רכטר ודיון בה. הספר מכיל דיון בעבודותיו של יעקב רכטר תצלומים, סקיצות ושרטוטים שלהן ומציג את עבודתו מנקודות מבט מגוונות – 14 מאמרים שנכתבו על ידי כותבים שונים. רשימת הכותבים בספר משקפת את הרצון לפתוח את הדיון האדריכלי, הסגור בתוך הדיסציפלינה, לסמן את יחסי הגומלין שלו עם תחומים אחרים ולייחד כל פרויקט. רשימת הכותבים : צבי אלחייני (אדריכל והיסטוריון של אדריכלות), תמר ברגר (חוקרת תרבות), רותי דירקטור (מבקרת אמנות ואוצרת עצמאית), אריאל הירשפלד (חוקר ומבקר ספרות ואמנות), מיכאל הנדלזלץ (מבקר תיאטרון של עיתון "הארץ" ועורך מוסף "ספרים" של העיתון), גיא לוי-יוריסטה (פיזיקאי), טליה מרגלית (אדריכלית ומבקרת אדריכלות), לילך ניישטט (חוקרת ספרות), גדעון עפרת (היסטוריון של אמנות ישראלית וחוקר תרבות), עו"ד אביגדור פלדמן, האמן דני קרוון, מהנדס שמואל רבין ואדריכל ארד שרון.

פחות קריאה...