צילום: טל ניסים

את המילה "פנזין" המציא אמריקאי בשם ראס שובנט (Chauvenet), שבאוקטובר 1940 פרסם כתב עת עצמאי בנושאי מדע בדיוני והגדירו כ-fanzine – מילת הֶלְחֵם המורכבת מ-fan (מעריץ) ו-zine (קיצור של מגזין). זהו שם גנרי לעיתון המיוצר בטכניקות זולות וזמינות, המופץ בדרך כלל ללא כוונות רווח מיידיות ובמספר עותקים מוגבל. רוב הפנזינים נעשים באמצעים ביתיים ומיושנים כמו נייר, נייר דבק ואקדח סיכות, אידיאולוגיית עשייה עצמית שמקפלת בתוכה את רוח העצמאות של הפאנק. מכונת הזירוקס המשרדית הייתה המדיום המושלם להפצת הבשורה בכמויות גדולות – וגם שיוותה לחומרים מראה מחוספס, לא נקי, מתריס ומתלהם. כיום עברו חלק מהפנזינים לחיקן של תוכנות מחשב.
כמי שהשתתפה בפנזינים מהזן האמנותי, הגעתי לארגון התערוכה מתוך שיגעון לנושא. בביתי יש אוסף פנזינים גדול, שאספנו אני ובן זוגי, האמן, מבקר הרוק והארכיאולוג מיכאל רורברגר. צמחתי על פנזינים דוגמת פנזין האמנות פחחד, שהוציא לאור מ-1979 עד 1985 מישל אופטובסקי (שהיה חבר קרוב שלנו, ומיכאל אף סייע לו בעשיית הפנזין). כקוריוז, אציין גם פנזין נוסף בהפקת אופטובסקי, דוברמן מאת יאיר לפיד, שיצא ב-1984 בערך באלף עותקים – אבל לפיד, שלא אהב את התוצאה, גנז אותו. תערוכה על עבודתו של אופטובסקי מוצגת במוזיאון במקביל לתערוכה הנוכחית. בשנות התסיסה של הסצינה, מסוף שנות השמונים עד תום העשור הראשון של המאה הנוכחית, יצאו אינספור פנזינים אנרכיסטיים. האחים סנטיאגו (ס.אנטי-אגו) ופדריקו גומז הוציאו את נקרופילה לנוער (1991), פנזין אנרכיסטי פורץ דרך, ואחריו את מלחמת המילים (1996-1994), והקימו גם להקת פאנק בשם נכי נאצה. הכל שקרים, פנזין מחאה בוטה, על גבול ה"צהוב", החל להתפרסם ב-1991 (בעקבות מלחמת המפרץ) ורואה אור עד היום כאתר אינטרנט. דיויד מסי, אחד האקטיביסטים שמאחוריו, אסף וערך ב-2002 אסופה של חומרי הפנזין, כולל פלאיירים ומודעות, והוציאם עם חבריו בספר גדול ממדים. הוצאת צירופימקרים, שיסד ב-1994 ישראל פאלקה בן השמונה-עשרה (המכונה ישמעאל) וניקזה אליה בני נוער ויוצרים שונים, פעלה כקולקטיב המתנגד לקופירייטינג והוציאה פנזין קטן ואיכותי בשם AM (1996-1994) (ועם הזמן ריכזה בקלסר את רוב הפנזינים של התקופה). איתמר ב"ז (תחת הכינוי שאלתיאל) הוציא עוד בתיכון פנזין בשם הקורמורן (2001) יחד עם חבריו מקיבוץ נירים. בין היתר, שיתף פעולה עם המאייר בועז קדמן, שפרסם קומיקס בפרסומים שונים של ב"ז, בהם כלב ציוני (2006-2003), מדריך גונזו לקב"ניסט הצעיר, ומדריך גונזו לפנזינאי הצעיר (שניהם 2003). אבי פיטשון הוציא ב-1993 את הפנזין האישי Essence, שבו שיתף פעולה, בין השאר, עם איתמר ב"ז וסנטיאגו גומז, שגם עיצבו לו שני גיליונות. בנוסף, השתתף פיטשון ברוב הפנזינים שיצאו בישראל עד 2010, ועוד ידו נטויה. עמית פטר כהן הירושלמי הוציא עם חבריו, המאיירים טדי גולדנברג, אוראל רייך וגיל לביא, את הפנזין הנועז והבועט MFM (2007-2002). אייל בן משה ויואב סגל יסדו וערכו את סטיות של פינגווינים, פנזין קומיקס ומוזיקה מהנמכרים והרווחיים בכל הזמנים בישראל, ש-21 גיליונותיו התפרסמו בין השנים 1998-1991; החל ב-1994, עקב גיוס המייסדים לצבא, עברה עריכתו לאמיתי סנדי, ירון ניסקי ומושון זר אביב. היו פנזינים שהאוריינטציה שלהם היתה רוקנ'רול ואמנות, דוגמת חמור המיתולוגי של קובי אור, שמ-1979 יצא בעקביות במשך שלושים שנה והיה אבן דרך חשובה לפנזינים שבאו אחריו כמופת לכתיבה אישית על סוגיות קיומיות ולביקורת רוק חדה ומרתקת. היו גם נייר של מוטי שהרבני, ששילב דפי אמנות עם ביקורות רוק, אבק של תלמידות התיכון דנה קסלר וקרני בן יהודה על רוקנ'רול ומגדר נשי, ועוד המון פנזינים שצצו לרגע ונעלמו, חלקם מגדריים, חלקם דאחקה של חבר'ה שהתכנסו לרגע, חלקם היו שם כדי להישאר. חלק גדול מהפנזינים האנרכיסטיים (מילה חבוטה לכשעצמה) צמחו מחבורת "אנונימוס" המקדמת זכויות בעלי חיים, נושא קרוב ללבם של רוב אנשי הפנזינים. רבים מהיוצרים, כאמור, החלו לפרסם כבר בתיכון, גיל טוב ליצירתיות ולמחאה יוקדת.
ברקע היו פסטיבלים שנתיים למוזיקה (פסטיבל ערד, החל ב-1982) ושבוע הספר, מוקדים חשובים להפצה ומכירה של פנזינים, בעיקר בשנות השמונים והתשעים, כשהאינטרנט עדיין לא ניקז אליו את אנרגיות היצירה והמחאה, והצורך להתבטא היה עז ודחוף. אנשי הסצינה הפנזינית העכשווית מתמקדים בפסטיבלי פנזינים, המתקיימים בתל-אביב מ-2011. עיקר פעילותם מתקיימת במועדון הצימר בדרום העיר, ארגון ללא מטרות רווח המשמש כמרכז לתרבות ולאמנות אלטרנטיביים.
ברבים מהפנזינים החדשים ניכר הגעגוע הכלל עולמי לטביעת היד האישית, החסרה בעידן הדיגיטלי המהיר והמשתכפל בנקל, והשפעת הזירוקס מחלחלת לנראות ולתוכן שלהם. אך לא מעט פנזינים עכשוויים משתמשים בטכנולוגיות חדשות ובתוכנות מחשב ליצירת מראה נקי וכרומטי, עד שחלקם אף דומים לספרי אמן. עם פרוץ האינטרנט נשאבו אחדים מהפנזינים לבלוגים אישיים, כמו קרמטוריום של קובי אור, שתפס את מקומו של חמור המיתולוגי. בסך הכול, מאז שכותבי הפנזינים לשעבר התמקמו מול צגי המחשב הקרירים, פחתה העשייה הפנזינית אך לא נעלמה. כיום כבר לא ניכרים בעשיית הפנזינים אותם עוצמה ולהט לשינוי עולם שאפיינו, בנאיביות מסוימת, את הסצינה בשנים עברו. באומה הגלובלית המרושתת, הדחף להתבטא לא פחת, אבל קיבל במות ואמצעי הגברה אחרים. האינטרנט גורם לכל אמירה מחתרתית כנגד החברה הקפיטליסטית השבעה ועצומת העיניים להדהד חזק, אבל גם להצטרף לאינספור וריאציות על אותו נושא.

צילום: טל ניסים

פחות קריאה...