בסדרה מקורות היגון עוסקת סלומון באבל ובסבל. דמות אישה גרוטסקית חוזרת ומופיעה בתנוחות שונות של בכי, נהי, צער ואובדן שליטה. סלומון מחצינה את היגון עד לדרגה בארוקית, ונוזלי הגוף ניגרים למזרקות ענק מפוארות. כך מועצמים הרגש והכאב עד לכדי עונג, ובה בעת מוגחכים ומעוררים רחמים.

העבודה גלויה מנופי שכחה היא חלק מסדרת איורי נוף המצוירים בפחם על נייר, שמתארת נופים הרריים הלקוחים מגלויות של מלונות בהרי האלפים. בלב כל “גלויה“ נטוע מלון אלפיני טיפוסי, אלא שלהבדיל מהנוף המצויר סביבו, המלון צויר ואז נמחק עד שנותרו במקומו עקבות דהויות של צורתו ותוויו. העבודה מגלמת מצב תודעתי שבין חלום לסיוט. גלוית הנוף הקודר, המזכירה בצורתה האובלית גובלנים, מתעדת את המאבק הפנימי המתחולל אצל סלומון בין זיכרון לשכחה – כשהזיכרון נכנע לשכחה ולהפך, כשהשכחה נכנעת לזיכרון.

כך, העבודות בתערוכה מתפקדות כמו “שעונים“ המציגים גישות שונות לזמן ולרצון לשלוט בו, והזיכרון והשכחה הם כמחוגים המסמנים את הזמן החולף.

פחות קריאה...