במרכז התערוכה מוצגים שלושה פסלים בקנה מידה אנושי. העמדתם בחלל מתגלה כמהלך הדרגתי: הדמות הראשונה (המכונה דורותיאה), המעוטרת בדגם המזכיר את ציפור האש הקסומה, מגיחה מהקיר – מקומו המסורתי של השטיח בתרבויות הסלאביות – ונתמכת על הרצפה בשתי ידיה. הדמות המרכזית (רוסלקה), מתרוממת מן הרצפה, כורעת על ארבע, בסירוב לפונקציית כיסוי הרצפה של השטיח. ואילו הדמות השלישית (לונה) התנתקה הן מהקיר והן מהרצפה כנקודות האחיזה המקובלות של השטיח. היא ניצבת עצמאית בחלל, מהדהדת את העוצמה והפיתוי הכרוכים בדמותה האלמותית של המכשפה באבה-יאגה.
בשנים האחרונות פיתחה פרח פרקטיקת עבודה שבמרכזה יצירת פסלים לבישים המיוצרים בטכניקת אריגה המכונה tufting, המבוצעת באמצעות אקדח ייעודי. במהלך תערוכותיה נערכים מיצגים חיים, שבהם מופיעות פרפומריות כשהן עוטות ומגלמות את הפסלים בעודן מבצעות ריטואלים תנועתיים מתוכננים מראש, המשלבים בין תנועתיות של מחול מודרני לזו של ריקודי פולחן עתיקים. עם תום המופע, חוזרים הפסלים הנעים לשמש כאובייקטים פיסוליים סטטיים ואוטונומיים, כשהם מיוצבים על ידי קונסטרוקציות עץ פנימיות שנוצרו במיוחד לצורך כך.
פרח בוחרת באריגת שטיחים כאובייקט טעון, לא רק מתוך חוויית עלייתה לארץ בילדותה, מאוקראינה שבברית-המועצות לדירת מהגרים בבאר שבע. לאורך ההיסטוריה עבר מעמדו של השטיח האוריינטלי בתרבות הרוסית שינויים, למן ימי האימפריה המפוארים, שראשיתה במאה השבע-עשרה, עת ביטא את עוצמת שליטתה למרחקים (עד מרכז אסיה והקווקז, שנודעו כמרכזי ייצור של שטיחי איכות הדורים), ועד גלגולו התעשייתי במאה העשרים, שבא לחפות במקצת על דלות תנאי המגורים בברית-המועצות ולייפותם.
בעת לבישתם של האובייקטים הארוגים נוצר חיבור למסורות של הקישוט הפולקלוריסטי ולמורשת עתיקת היומין של הרקמה הסלבית על שלל סוגיה, שכן עיטוריהם מושפעים מהללו עמוקות. כתלבושות, הם מבודדים את הלובשת מן החוץ ומגבילים את תנועתה ופעולתה במרחב. בה בעת, לבישתם גם מבליטה בדרמטיות את הנוכחות שלה. כך משקפת כסות זו חוויות פנימיות של מעברים בין-תרבותיים ומשברי הגירה לצד ביטויים של ייצוג העצמי ותפיסה מגדרית משתנה.
פחות קריאה...