מקורם של חלק מחומרי התערוכה במעבדת המכון לנוירוביולוגיה שבמכון ויצמן למדע, שם חוקרים את מנגנוני הניווט והזיכרון המרחבי של העטלפים. חלל מעבדת העטלפים ריק כמעט לגמרי, בשל הדקדקנות המדעית: בעת הניסוי, לא ינכח בו איש. קווים לבנים חוצים את מרחב המעבדה, יוצרים חללי משנה ומהווים נקודות ציון במרחב. תוצרי הניסוי הם רישומים דיגיטליים, הנוצרים מהדהוד האירוע במערכות טכנולוגיות ומיתרגמים למגוון אותות ויזואליים. קריאות הסונאר, המשמשות להתמצאות העטלפים במרחב, הופכות למערך קולי ולמערכת אינפוגרפית דינמית. במרחב האמנותי, החומרים עוברים המרה לתרחיש מבוים – והצופים, המשוחררים מכללי התצפית המדעית, מוזמנים לקחת חלק ולהיטמע בניסוי.
ניתן לתהות, מהו הקו המתפתל על פינות ודפנות החלל, תוך השתברותו לנקודות של אור במרחב, עד היעלמותו? איך זה שאנו רואים אבל לא זוכרים? המסלולים הדמיוניים בונים מקצב של תנועה, נשימה וקול. תנועת המעוף עוברת דרך אובייקטים ופני שטח בעומקים משתנים, נתקלת במחיצות, חושפת ומבטלת את רצף התנועות. כך היא מצביעה על האופן שבו נבנה הזיכרון המרחבי הסובייקטיבי, חלקי ובלתי שלם, כ"תיאטרון של זיכרון".
המיצב המבוכי, הניסיוני, מורכב כמערכת של מפות מנטליות, ומשמש הן כביטוי ליצירתן והן כמחולל שלהן. זהו נדבך נוסף במחקר אמנותי רב שנים של הס יסעור העוסק במפה המנטלית – כלומר, התפיסה הסובייקטיבית של אדם את המרחב. זוהי מפה לא היררכית, המבוססת על ניסיון אישי ואמונות. פחדים קובעים בה גבולות, ויצרים משרטטים מחילות. בניגוד למפות אחרות, שמבקשות להציג "תרשים אובייקטיבי" ולשם כך מאחדות סיפורים ומרחבים מגוונים ומוחקות עקבות של ניסיון אנושי, המפה המנטלית מוטמעת בזיכרון הגוף, בחושים, במצבים של חוסר מוצא ובפריצות דרך, ומשתנה תדיר. כל אחד ממבקרי התערוכה מוזמן לחוות את המראות, התחושות והקולות, לבחור את מסלוליו האקראיים ולייצר את המפה החד-פעמית שלו, כל פעם מחדש.
פחות קריאה...