התערוכה מציגה את אשליית היוקרה הכוזבת של תרבות המלונאות בעיר, ועומדת על הצד הפחות מדובר שלה, בעיקר דרך נוכחותם של אנשי הטיילת ומפעילי ה"ארקייד". היא מבקשת מהצופה להתבונן בכל אותם אנשים שהיו צריכים להפוך את עצמם למוצרי צריכה ולאטרקציות על מנת לשרוד, שיחדיו מרכיבים מופע "מאש־אפ" חד־פעמי של האנושי.
עבודת הווידיאו אילת ממי מציגה סיפור נופש אילתי, שמקטעיו עשויים בטכניקות מגוונות של צילום ועריכה – מדוקו/מוקומנטרי ועד פנטזיה פסיכו־מאגית. זהו סיפורה של דמות, ששמה אינו נגלה לנו, העוברת את החוויה האילתית במשך שלושה ימים, מחמישי עד שבת – דרך התחנות הקבועות, הידועות לכל ישראלי שערך את המסע הזה לפניה – כאשר כל יום מייצג דבר מה בעיר ובנרטיב התיירותי שלה.
בין חוויותיה של הדמות בווידיאו לחוויותיו של האמן, המשתמרות כמזכרות בתצלומים דוממים, נוצר מתח הדדי, המציף מתח בין כמיהה ואכזבה. הצילום משמש את ליאני כמדיום תרפויטי, המעורר שיח על תיירות מפורקת. הדימויים המצולמים דוברים שפה אסתטית שמתווכת את עולם התיירות באמצעות סינתזה צבעונית המשלבת הזיה ופופ צילומי. כך מייבא ליאני את האסתטיזציה של החוויה התיירותית אל תוך השיח המוזיאלי, באמצעות הצבה שנשענת על זיכרון חזותי קולקטיבי וחושפת את האשליה הנוסטלגית הטמונה בו כדימוי נכזב.
ניתן לראות בחלל התצוגה כולו מעין מבנה תת־ימי, שהעבודות המוצגות בו מכילות ראייה מפוצלת של פנטזיה ומציאות. דימוי של נער צעיר המעשן נרגילה מתכתב עם דימוי הזחל אפוף העשן בסרט עליסה בארץ הפלאות, שמגלם אוטופיה של בטלה, עישון, פטריות ושמש. העשן המצעף את מבטו של הנער הופך לערפל המקיף את התערוכה, ואולי מייצג את מסך העשן שהעיר עוטה על עצמה על מנת לעמוד בסטנדרטים שהציבה לעצמה כעיר התיירות הישראלית האולטימטיבית.
פחות קריאה...
