"מרגע מסוים עמד המוות – ההתנסות שבעמידה מולו – כמקור הסמכות לעבודתו של גכטמן, באמצעות הפעלה מחודשת של רעיון הנצח (מה שנותר ממנו, כמונח). במעמד-מתת הנוכחי הוא כבר עיצוב דמוי-במה של עמידה בהתנסות, של אחרי מוות – מותו של מי שהייתה לו משמעות מרכזית בחייו ובעבודתו האמנותית – באמצעות מה שנותר: העדות העקיפה, הפחת, השארית, שרידי החולין. אפשרות התמדתו של זיכרון ומתוך כך גם עצם היכולת לחוות את העבודה מעבר להקשר הצורני, מניחים את קיומה של קהילה בעלת ידע מוקדם (קהילה שגכטמן אכן הפעיל אותה, באופן ממשי, כאשר גייס בשעתו תרומות לטיפול רפואי בבנו) – או אמונה מאוחרת, מאוחרת מאוד, שבאפשרות לשלב ולכונן קהילה המושתת על התחלקות בניסיון (שכבר איננו הניסיון המשותף שאליו מכוון, למשל, המנגנון הציוני, שאחד מניסוחיו מוכל ביד לבנים, המוסד שמעבר לקיר).
להמשך קריאה...
העבודה של גכטמן – שאיבריה מכוונים להתגבש עם הזמן כעבודת אמנות כוללת – עשויה ממערכות מעגליות של הכלאות צורניות, הנשענות על אימוץ מטפורי של מונחים רווחים מתחום הגנטיקה – שיכפול-מוטציה-אבולוציה – והפעלתם באמצעות מאפייניה של התרבות החומרית המקומית (ליתר דיוק, באמצעות פני השטח המגלמים את התרבות התחליף של פרברי המעמד בינוני הנמוך). לצד העיסוק בתרבות החומרית מצוי העורק הביוגראפי – ציר הגורל האישי והמשפחתי, מוסד שהוא גילומם המובהק של יחסי שכפול ותמורה – המצטלב באופנים שונים בשרשרת השכפולים והמוטציות העושה את עולם החפצים של התרבות החומרית. במוקד התמאטי של אותם מעגלים קונצנטריים מצוי גופו של גכטמן עצמו – כל-אדם שבלבו אובייקט שבלעדיו אין לו חיים – ולצידו, מרגע מסוים, דמותו הנלווית של יותם בנו – שיכפול ענוג ופגום כאחד. מחזור העבודות הנוכחי הוא מעמד של פרידה מהבן כשותף לחייו, ובמובן מסוים גם כמושא וכנמען הראשוני והמועדף של העבודה ככלל."
משה ניניו
גדעון גכטמן נולד ב-1942 בישראל. נפטר ב-2008.
פחות קריאה...