אוסף מיכאל ארגוב

ארגוב התחיל את לימודי האמנות שלו בשנות הארבעים, בסטודיו של אהרן אבני בתל־אביב. אחר כך חיפש את דרכו ב"סטודיה" של יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי. ב־1947 נסע ללמוד בפריז, כציירים ישראליים רבים בני דורו. הוא למד ב־École des Beaux-Arts, הציג בתערוכות יחיד ובסלונים (בהם סלון מאי וסלון הציירים הצעירים), והיה פעיל בארגון הציירים והפסלים הישראלים בפריז. מציור פיגורטיבי עבר ארגוב להפשטה אקספרסיבית, להפשטה גיאומטרית בחסות אידאולוגיה חברתית, להתנסות בצילום ולבסוף לביטוי ציורי מינימליסטי תוך חתירה להפשטה מטאפיזית. בראשית דרכו שילב ארגוב בין הפיגורטיבי למופשט: תפיסת חלל שטוחה, כתמי צבע מובחנים וקווי מתאר בולטים. אט אט החליפו קווים וכתמים את הנושא הפיגורטיבי בציוריו, שנרמז כמעט אך ורק בשמותיהם. בסוף שנות החמישים החל ארגוב לכנות את ציוריו בשם הכללי קומפוזיציה. קומפוזיציות אלה התכתבו עם "המופשט הלירי". לקראת שנות השבעים פנה ארגוב להפשטה גיאומטרית מינימליסטית במגוון סגנונות, מ"אופ־ארט" ועד "הארד אדג'". בתקופה זו זכה להצלחה והציג את תערוכותיו הבולטות בזירות מרכזיות: מוזיאון תל אביב, הביאנלה של ונציה ועוד.

אופ־ארט (אומנות אופטית) היא סוגה מודרניסטית המתבססת על אשליה חזותית, הפשטה גיאומטרית וקונטרסטים בצורות ובצבע. היא התפתחה בעיקר בפריז בסוף שנות ה־50, כתגובת נגד למופשט האל־צורני, ומשם התפשטה למוקדים נוספים ברחבי העולם. יצירות אופ־ארט, הנושאות לרוב אופי של פיסול או תבליט, מבקשות לפעול על מנגנון הראייה האנושי – או על מגבלותיו – במטרה לתעתע וליצור אשליות של עומק ותנועה. בישראל זכה האופ־ארט, בעל הניחוח הבין־לאומי, לאהדה בשנות ה־60 וה־70 בתחום האמנות ובעיקר בעיצוב, באדריכלות ואפילו באופנה. עם האמנים הישראלים המזוהים עם הסגנון נמנים, לצד ארגוב, המעצב פנחס עשת (1935, רומניה – 2006, ישראל), וכמובן – יעקב אגם (נ' 1928, ישראל) שפעל שנים רבות בצרפת והיה לדמות מובילה בתנועה בין־לאומית זו לצידו של ויקטור וסרלי (1906, הונגריה – 1997, צרפת).
הקומפוזיציות שיצר ארגוב (בהדפס משי, בתבליט ובקולאז') מבוססות על צורות נקיות ומחושבות בשילוב גזרי קרטון גלי ובדי יוטה שהעניקו ליצירות טקסטורה והפרו את שטיחותן. יצירתו של ארגוב מזמינה מבט אל נבכי האמנות בצורתה הטהורה – קו, כתם וקומפוזיציה – ולא כמתווכת של נושא רעיוני או של הבעה רגשית.[1] בהתאם, יצירותיו מאותה תקופה מכונות בישירות "אופ" (מלשון אופ־ארט) בצירוף מספר סידורי.

כמו קבוצת G.R.A.V. (Groupe de Recherche d'Art Visuel), קולקטיב אמני אופ־ארט שפעל בפריז החל משנות ה־60, ביקש ארגוב לקדם שינוי ביחס האמן והאמנות לחברה המודרנית, ובמיתוסים הקשורים בעבודת האמנות וב"מקור" היחיד. האופ־ארט הגיאומטרי הלם היטב את המטרה האידיאולוגית. במטרה לשחרר את האמנות מהקהל ומחללי התצוגה הרגילים, ארגוב תכנן ועיצב עבודות קיר למבני ציבור בישראל – בין היתר לבית החולים שיבא, לכפר הנופש של צה"ל בגבעת אולגה ולבית משפט השלום בנתניה. קנה המידה המונומנטלי והשימוש בחומרי בניין כגון אלומיניום, פיברגלס, פלדה ואסבסט אפשרו לארגוב לבחון את היחסים בין ציור לפיסול, ובינם לבין ארכיטקטורה. היה זה מחקר מדיומלי וחברתי, או במילותיו של ארגוב עצמו: "הכוונה שלי היא להוציא את היצירה מבין כותלי החדר אל החלל, אל הרחוב, שתהיה של כולם".[2] ארגוב יצר סדרות הדפסים ועותקים מרובים של תבליטים, בשאיפה לנפץ את מיתוס ה"מקור" ולעשותם דמוקרטיים, כלומר נגישים לציבור אספנים רחב יותר. בשנותיו המאוחרות התכנס ארגוב למחקר במדיום האמנותי עצמו ולביטוי מינימליסטי. עבודותיו מאותה עת שקטות והגותיות, מוותרות על התלת־ממדיות החומרית לטובת אשליה של נפחים ומרקמים, בדומה למסורת הטעיית העין בציור (trompe-l'œil).

באוסף המוזיאון 15 פסלי קיר ועשרות הדפסים שנתרמו מעזבונו של האמן ב־2021, באדיבות משפחתו. כל עבודותיו של ארגוב באוסף נוצרו בשיא הקריירה שלו – בין 1962 ל־1982, השנה שבה נפטר, ופותחות צוהר לפרק המופשט־הגיאומטרי בגוף יצירתו.

[1] ד"ר אליה ברטל ונטלי נשר־אמן, מן המופשט אל הפשט: על ההפשטה הגיאומטרית ביצירתו המאוחרת של מיכאל ארגוב, קטלוג תערוכה, אוצרות: לאה פיש, נטלי נשר־אמן (רמת גן: אוניברסיטת בר־אילן, 2016), עמ' 10.

[2] ארגוב מצוטט בתוך: דליה מנור, מיכאל ארגוב (תל־אביב: ספריית פועלים, 1993), עמ' 60.