אוסף זאב בן־צבי

מסורת הדיוקן האירופית, אשר הייתה נפוצה גם בארץ ישראל המנדטורית במהלך תקופת פעילותו של בן־צבי, הייתה לנדבך מרכזי ביצירתו. הוא ידוע בפיסול דיוקנאות (פרוטומות) של ראשי המנדט הבריטי (כמו הנציב העליון ארתור ווקופ), של ראשי היישוב (שמריהו לוין, מאיר דיזנגוף, ברל כצנלסון) ושל אנשי תרבות ורוח (בהם חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, תלמה ילין ואהרן מסקין). כבר בעת העתיקה נודעה חשיבותו של הדיוקן לא רק בהנצחת דמותו החיצונית של מושא הדיוקן, אלא גם בהצבעה על איכויותיו, מעלותיו ואישיותו – מעין ביוגרפיה חזותית. דיוקן אמנם מציג אדם אחד, אבל עשוי לייצג אנשים רבים: חברה, קהל ואפילו עם. לצד דיוקנאות של אישים בולטים בתרבות ובפוליטיקה של ארץ ישראל והמדינה הצעירה הרבה בן־צבי לפסל גם טיפוסים אנונימיים ודמויות הנתונות בהלך רוח דרמטי. אלו ואלו שימשו עבורו נושא למחקר צורני ולניסוח סגנון ייחודי. ואמנם, היסוד הארכיטקטוני והנפחים הגיאומטריים המאורגנים במקצב סוער משקפים גם הבעה רגשית מעודנת ורוח לאומית. לדבריו, "מצבנו כעם המחדש את נעוריו בעולם משתנה והולך מחייב אותנו לעשות באופן יסודי ומעמיק גם את חשבוננו אנו באמנות, לפי אופיינו המיוחד ובהתאם לצרכינו הממשיים, כי התקופה שבה אנו חיים מחייבת אתנו למצוא יצירה אמנותית שונה מזו הקיימת. דרושה אמנות אחרת, שתתן ביטוי מגובש לאדם בישראל ולחברה המתחדשת".[1] נדמה שגישתו זו של בן־צבי הגיעה לשיא בדיוקנאות שפיסל בתקופה המאוחרת, הנוטים להפשטה. עם האנדרטאות והפסלים הציבוריים שהוזמנו ממנו נמנים פסל הזורע ביריד המזרח (1934), מצבת הקבורה לבוריס שץ (1934), אנדרטת "יד לילדי הגולה" במשמר העמק (1945) ועוד. ב־1949 חזר ללמד ב"בצלאל החדש" וב־1952 התמנה למנהל האקדמיה, אך נפטר ממחלה זמן קצר לאחר מכן. כשנה לאחר מותו, הוענק לבן־צבי פרס ישראל לפיסול תשי"ג, 1953 – השנה הראשונה שבה הוענק הפרס.

גוף העבודות של בן־צבי באוסף מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית נתרם מתוך עזבון האמן ב־2023 בנדיבות בתו, הד"ר רות בן־צבי ז"ל, ובתמיכת ידידי המשפחה הקרובים ונאמני העיזבון, השופט (בדימוס) יצחק מילנוס ורעייתו הגב' מאירה מילנוב. באוסף 35 פסלי ברונזה, גבס ואבן, מתווים לאנדרטאות, וכן ארכיונו האישי של האמן. כל אלה משמשים צוהר לאופן העבודה היסודי של האמן ולתהליך היצירה שלו באמצעות מתווים מרובים, לעיתים בסוגי מדיה שונים, לנושא או דימוי יחיד (שאת רובם נהג להשמיד), המביעים חיפוש עיקש אחר דיוק בצורה ובהבעה. בעבודות המצויות באוסף המוזיאון ניכר עניינו הרב של בן¬־צבי במתן ביטוי לדמות האדם באמצעות פיסול פרוטומות, דיוקנאות ומסיכות. הפסלים מדגימים שלל דרגות הפשטה. מרביתם נוצרו בשנות השלושים והארבעים של המאה שעברה ומשקפים את הסכמטיזציה הקוביסטית־פיגורטיבית שאימץ בן־צבי כדרך הייצוג המועדפת עליו בתקופת יצירתו המאוחרת, שהייתה לסגנון המזוהה עימו.

[1] מצוטט בתוך: גבריאל טלפיר, "אמנים בישראל שהלכו לעולמם", גזית, כרך כ"ו, א'-ח' (1969), עמ' 153-152.