במערך התערוכות הנוכחי שלוש תערוכות יחיד: לָאומנים אביבה אורי, איוון שוובל ורותם עמיצור, וגם תערוכה קבוצתית נרחבת, שנתנה את השראתה למערך כולו. רשת הֶקשרים פנימיים – ברעיון ובמדיום – פרוסה על פני התערוכות, והם מספרים את סיפורו של הנייר כמצע ליצירה ואת דרכו של הקו הרישומי, המשמר את תנועתה של פעולת הציור. הקו קם לתחייה בתערוכות כביטוי של דינמיות, ומשמיע את קולו תוך דיאלוג עם תחומי יצירה משיקים: איור, אנימציה וקולנוע.
בשנות השישים של המאה ה-20 הונחו יסודות התיאוריה בדבר קיומם של יקומים מקבילים – המולטיוורס, אין־ספור בועות־יקום, שכל אחת מהן ממשיכה ומתפתחת ללא תלות בבועות הסובבות אותה. התערוכה מעבר לאי־שם מבקשת לבחון את הפוטנציאל הספקולטיבי הטמון בהשערה המדעית בראי מעשה האומנות. שבע העבודות הכלולות בה שואפות לאתגר את חוקי המציאות באמצעות פעולות של הזרה והסטה, הן מדרבנות להביט באורח שונה על דימויים קרובים ורחוקים, להעתיק תכנים מהקשר אחד לאחר ולחברם מחדש – כשהם מעט זרים ומעט מוכרים.
התערוכה גם מכתיבה מסלול הליכה שונה מהמוכר במוזיאון, בכוונה לחולל אצל הצופה תחושה של ערעור ואי־התמצאות על מנת לכייל מחדש את התודעה למצב חדש – מעל ומעבר לאי שם. התערוכה מזמינה אפוא את המבקרים להתבונן פנימה והחוצה באירוניה, בהומור ובספקנות, ולפגוש את אי־ הידיעה, את השאלות וגם את הפחדים שבבסיס הקיום האנושי.
מערך התערוכות הנוכחי במוזיאון, כקודמו זמן דיוקן I, מתמקד בדיוקן ובמשמעויותיו. במערך הנוכחי ניתן מקום מרכזי לדיוקן המצויר, המביא אל הבד או אל לוח העץ את הפנים האנושיות. התערוכות המוצגות מתאפיינות בחזרה שוב ושוב למושא ציור כניסיון בלתי פוסק ללכוד את תמציתו של הקשר הדיאלוגי בין הצייר למצויר ולהנכיחו על הבד.
שלא על פי המדרג ההיררכי שהיה מקובל עד המאה ה-19 באקדמיות לאמנות, ושבו נתפס הדיוקן כז'אנר נחות לעומת סוגות ציור אחרות, המבט העכשווי רואה בדיוקן קונסטרוקציה אמנותית, סוגה מורכבת המשלבת פרספקטיבות נפשיות, חברתיות ותרבותיות רחבות, שביכולתן להעמיד מראה לקיומנו.
דיוקן – אחד הז'אנרים הקלאסיים באמנות, מעלה בחדות שאלות של זהות ושל תבניות ייצוג לצד מתחים בין הביטוי האישי־הפרטי לבין הביטוי החברתי והתקופתי, ובין שאיפת ההנצחה בחומר לבין טבענו האנושי בר־החלוף. כל אלה מובעים במערך הנוכחי, שניתנה בו דומיננטיות לנקודת המבט הנשית. בציור פחם ובציור בחול ובפסטל שמן, בצילום ובמיצב פיסולי מספרות האומניות סיפורים אישיים כהגירה, קמילת הגוף, אֵבֶל עמוק ופחד מצמית מהמוות ומהעתיד לבוא. בה בעת הופכות העבודות את חוויית האישי לחוויית הכלל־נשי, אפילו הכלל־אנושי.
מערך התערוכות זירת האירוע במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית כולל תשע תערוכות יחיד, שכל אחת מהן היא פרי התבוננות מעמיקה של האומן או של האומנית בְאתר – הוא זירת האירוע. המונח, הנקשר במקומותינו לאירועים חדשותיים דרמטיים, מתנשל מההיבט האקטואלי הציבורי שלו ולובש מעטה אישי של חקר, של התמקדות באלמנט יחיד כמשל או כאנלוגיה למצב קיומי מתמשך.
תשע התערוכות במערך הן יחידות אוטונומיות בעלות תוקף פנימי המבוטא הן במדיום והן בתוכן, ועם זאת נמתחים ביניהן קשרים חומריים ונושאיים כאחד. הזירות מציגות עקבות של התרחשות-עבר או של מה שמאיים להתחולל, ובהתאם נשזרים בהן זיכרונות רחוקים של עבר היסטורי או מיתי, של הווה אקטואלי ושל זיכרון מודחק. באמצעות המצלמה או האלמנט הפיסולי שולחים האומנים והאומניות מבט מפוכח במציאות חיינו.
מערך התערוכות "קו לקו: דיוקן המוזיאון" במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית מבקש לסרטט את דיוקנו של המוזיאון עצמו באמצעות תצוגות ששפתן כוללת סוגים שונים של העתקים ושכפולים. התערוכות המוצגות בוחנות את המוסד מנקודות מבט שונות, ורכיבים שונים במנגנון התצוגה המוזיאלי משמשים בהן כאובייקטים שעל משמעותם הן מנסות לעמוד. בעשותן זאת, התערוכות עצמן מקיימות מערך יחסים מורכב עם המוזיאון, המשמש הן כאובייקט שאת דמותו מתווה האמן, קו לקו, והן כמצע שעליו מתוות התערוכות את נושא מחקרן. התערוכות מציעות שאלות מאתגרות וטעונות על הדרכים שבהן מתכונן המוסד המוזיאלי, על המנגנון שלו ועל משמעותו.
מערך התערוכות "בעקבותיה" מציג סיפורי מסע מחקריים של אמניות ואוצרות בעקבות נשים, ממשיות או מומצאות, שחיו ופעלו בזמנים ובמקומות שונים. הן האמניות והן הנשים מושאי מחקרן הן נשים יוצרות, פועלות, אוהבות, נואשות, פגועות ופוגעות, מחפשות, לא מרפות, המשתוקקות לבטא את רעיונותיהן יצירתן, לממש את דרכן, גם אם הדבר כרוך לא אחת בקשיים הנובעים מעצם היותן נשים. את כל הפרויקטים מלוות אוצרות, המוסיפות נקודת מבט רחבה, הקושרת בין הסיפורים והעבודות.
במסגרת הסדרה "מבט פנימי", הבוחנת את המבנה האדריכלי והרעיוני של מוזיאון הרצליה, מתארחת במוזיאון למשך שלושה חודשים קבוצת המחקר מונדי_לאב מהפקולטה לארכיטקטורה שבטכניון בחיפה.
עשרים וששה אמנים זכו בשנת 2015 בפרסי משרד התרבות והספורט לאמנות ועיצוב, בארבע קטגוריות: פרס מפעל חיים בתחום האמנות הפלסטית, פרס שרת התרבות והספורט לאמנות פלסטית, פרס האמן הצעיר ופרס העיצוב.
התערוכות במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, תחת הכותרת "24/7", מציגות היבטים של ניכור, אירוניה, אבסורד וגעגוע, בעולם טכנולוגי עכשווי. בחיבורו " 24/7: הקפיטליזם המאוחר וסופי השינה", משרטט חוקר התרבות ג'ונתן קריירי עולם עכשווי וירטואלי, גלובלי, אינטנסיבי, חסר שקט וקשב, הדוחק הצידה את הצרכים האנושיים האלמנטריים ובראשם זמן שינה ומנוחה – לטובת דהרתו הבלתי פוסקת של המנגנון הקפיטליסטי היצרני והצרכני.
כך, אף כי הקידמה והפיתוחים הטכנולוגיים היו אמורים לשפר את איכות חיינו, בפוע,ל אנו נדרשים לתפקוד בכל עת וישנים פחות שעות ליום מאי פעם. מחזורי הזמן והאור הטבעיים, מומרים באור מלאכותי נטול גבולות. אנחנו מחוברים און-ליין, לחיי העבודה והחברה, נכונים בכל עת להגיע מיידית לכל נקודה על פני הגלובוס ונתונים יותר ויותר לצורות שונות של שליטה ומעקב. הזמן של תקופתנו, כותב קריירי, "הוא זמן שאינו עובר עוד, מֵעֵבר לזמן-השעון".
"שהות-אמן: שלוש תערוכות": התערוכות מציגות עבודות של 17 אמנים ישראלים ובינלאומיים שנוצרו בעקבות השתתפות בתוכניות שהות-אמן. בעשור האחרון, תכניות מעין אלה היו לתופעה נפוצה בעולם, חלק משגרת חייו של האמן העכשווי. ניתן לראות בהן סמן תרבותי בעידן הגלובליזציה, ומעניין לבחון כיצד משפיעה תופעה זו על האמנות הנוצרת כיום ועל הנושאים שהיא מעלה.
הפרויקט הבין-לאומי "בחזרה לברלין" כולל תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות של אמנים ישראלים ובין-לאומיים שיצירתם מושפעת משהותם בעיר ברלין ומהתמודדותם עם עברהּ הטעון. בשנה הקרובה יצוין יובל ליחסים הרשמיים בין ישראל וגרמניה. נראה כי הקשר המורכב והבלתי נפרד בין העמים ממשיך להעסיק ולבקש לעצמו מרחב של ביטוי, שטרם מוצה. התערוכות מספקות מבט מרתק על דרכי ההתגבשות של תרבות זיכרון עכשווית בקרב אמנים שניתן לשייך ל"דור שלישי".