הבד אצל נווה אינו מצע פונקציונלי בלבד. הוא מגדיר מרחב, שהפעולה בו אינה עונה לכללי הציור המסורתי. זהו מרחב מנטלי שבו הבד פגיע. בזמן העבודה מוצמד הבד לקיר באקדח סיכות, ללא "סטרצ'ר" (מסגרת מתיחה פנימית). לרוב, נוה מצייר על הבד ישירות, ללא שכבת "גרונד" (צבע בסיס הנמשח באופן מסורתי על הבד בטרם ציור עליו). כתוצאה מכך כוללים ציוריו אזורים שבהם הצבע שהונח על הבד נטמע פנימה לתוכו או נמרח באימפסטו דשן על פני השטח. הציור של נווה פועל באזורי הפער שמתגלעים בייצורה של האשליה האמנותית, חושף את מכניזם הייצור שלה ובתוך כך מרסק אותה. על מצע הבד הלבן נוכחות עקבות המעשה, הפעולה של הציור: מריחה דלילה או דשנה של צבע, טפטוף, הכתמה, מחיקה, ציור במכחול יבש, או לחיצה של חוט צבע עבה ישירות מהשפופרת אל הבד. לפעמים ממדי הבד לא מספיקים, ותוך כדי עבודה נתפרות אליו פיסות בד נוספות כדי להרחיב את גבולותיו. פעמים אחרות גולש הציור מגבולות הבד אל מסגרת העץ התומכת בו. הדינמיקה הציורית הזו נעדרת מנוחה, חותרת כל העת למצוא או להגדיר מחדש את המרחב תוך התאמות ותיקונים, שעקבותיהם מעידים על המהלך החוזר חסר הנחת. היבט זה בעבודתו ניכר גם במקרים שבהם הוא משתמש בקולאז'. נוה מדביק על מצע הציור חתיכות בדים שגזר מציורים אחרים שלו, או משלב בהם גזירי נייר הנושאים את רישומיו. בציור המודרני הוכנסה המציאות אל מרחב הבדיה של המעשה האמנותי באמצעות הקולאז', שחיבר את הציור לעולם באופן סמלי וממשי גם יחד. כאן, למרבה הזוועה, החיבור משובש. בקולאז'ים של נווה תמונת מציאות פנימית שלו מושתלת פנימה אל תוך ציורו שלו, וכמו מאיימת להפוך את הסיוט לממשות. בתוך כך, מתגלה בעבודות הללו מהלך מפוצל ביחס למסורת של הציור ולביטוי חוויית העולם. במרחב שבין הממשי והסימבולי מתקיים בהן דיון בלתי פוסק בין ניסיונות שונים המנציחים, בה בעת, חיבור ודחייה. הציור של נווה מתנסח אפוא כהמשכו של שיח ניאו-אקספרסיבי, שחובר לאסתטיקת מחאה סרבנית של מלנכוליה וכאב קיומי הנקשרת הן לאמנות ה"ארט ברוט" והן לערכי תרבות-הנגד של ציורי רחוב (גרפיטי).
הסובייקט הגברי שבמרכז עבודתו של נוה שב ומופיע כשדמותו מפוצלת, מעוותת, פגומה, לעתים היברידית. הוא נדחף, מונף ונהדף – תמיד סביל. זוהי גבריות פגיעה. לרוב, הראש חלק, ללא שיער, קצת חייזרי, הפנים נטולות הבעה, מנוכרות, בצבעי כחול-סגול חולני וחיוור. הוא אינו מוצא לעצמו מנוח. גם כשהוא רוצה לקחת רגע לעצמו, פסק זמן, לשבת לסיגריה, לנשוף ולשאוף אויר – גם אם מורעל – מצווה עליו כתובת ממעל: Get up.
בחלק מהציורים הוא במצב ציפה, מפותל, אינו מחובר לקרקע, לטבע או למקום. הניתוק הגמור או הראש הנופל מסתכל בעניינים, גורסת כותרת אחד הציורים. הנוף הלא גמור של החגב מנסחת בפואטיות אבסורדית כותרת אחרת. כותרת שלישית מעידה: ברלין נופלת על פלדי – כלומר, על האמן המקומי, המיוצג באמצעות שמו הסמלי של הצייר הארץ-ישראלי ישראל פלדי (1892-1979)
הבד אצל נווה אינו מצע פונקציונלי בלבד. הוא מגדיר מרחב, שהפעולה בו אינה עונה לכללי הציור המסורתי. זהו מרחב מנטלי שבו הבד פגיע. בזמן העבודה מוצמד הבד לקיר באקדח סיכות, ללא "סטרצ'ר" (מסגרת מתיחה פנימית). לרוב, נוה מצייר על הבד ישירות, ללא שכבת "גרונד" (צבע בסיס הנמשח באופן מסורתי על הבד בטרם ציור עליו). כתוצאה מכך כוללים ציוריו אזורים שבהם הצבע שהונח על הבד נטמע פנימה לתוכו או נמרח באימפסטו דשן על פני השטח. הציור של נווה פועל באזורי הפער שמתגלעים בייצורה של האשליה האמנותית, חושף את מכניזם הייצור שלה ובתוך כך מרסק אותה. על מצע הבד הלבן נוכחות עקבות המעשה, הפעולה של הציור: מריחה דלילה או דשנה של צבע, טפטוף, הכתמה, מחיקה, ציור במכחול יבש, או לחיצה של חוט צבע עבה ישירות מהשפופרת אל הבד. לפעמים ממדי הבד לא מספיקים, ותוך כדי עבודה נתפרות אליו פיסות בד נוספות כדי להרחיב את גבולותיו. פעמים אחרות גולש הציור מגבולות הבד אל מסגרת העץ התומכת בו. הדינמיקה הציורית הזו נעדרת מנוחה, חותרת כל העת למצוא או להגדיר מחדש את המרחב תוך התאמות ותיקונים, שעקבותיהם מעידים על המהלך החוזר חסר הנחת. היבט זה בעבודתו ניכר גם במקרים שבהם הוא משתמש בקולאז'. נוה מדביק על מצע הציור חתיכות בדים שגזר מציורים אחרים שלו, או משלב בהם גזירי נייר הנושאים את רישומיו. בציור המודרני הוכנסה המציאות אל מרחב הבדיה של המעשה האמנותי באמצעות הקולאז', שחיבר את הציור לעולם באופן סמלי וממשי גם יחד. כאן, למרבה הזוועה, החיבור משובש. בקולאז'ים של נווה תמונת מציאות פנימית שלו מושתלת פנימה אל תוך ציורו שלו, וכמו מאיימת להפוך את הסיוט לממשות. בתוך כך, מתגלה בעבודות הללו מהלך מפוצל ביחס למסורת של הציור ולביטוי חוויית העולם. במרחב שבין הממשי והסימבולי מתקיים בהן דיון בלתי פוסק בין ניסיונות שונים המנציחים, בה בעת, חיבור ודחייה. הציור של נווה מתנסח אפוא כהמשכו של שיח ניאו-אקספרסיבי, שחובר לאסתטיקת מחאה סרבנית של מלנכוליה וכאב קיומי הנקשרת הן לאמנות ה"ארט ברוט" והן לערכי תרבות-הנגד של ציורי רחוב (גרפיטי).
הסובייקט הגברי שבמרכז עבודתו של נוה שב ומופיע כשדמותו מפוצלת, מעוותת, פגומה, לעתים היברידית. הוא נדחף, מונף ונהדף – תמיד סביל. זוהי גבריות פגיעה. לרוב, הראש חלק, ללא שיער, קצת חייזרי, הפנים נטולות הבעה, מנוכרות, בצבעי כחול-סגול חולני וחיוור. הוא אינו מוצא לעצמו מנוח. גם כשהוא רוצה לקחת רגע לעצמו, פסק זמן, לשבת לסיגריה, לנשוף ולשאוף אויר – גם אם מורעל – מצווה עליו כתובת ממעל: Get up.
בחלק מהציורים הוא במצב ציפה, מפותל, אינו מחובר לקרקע, לטבע או למקום. הניתוק הגמור או הראש הנופל מסתכל בעניינים, גורסת כותרת אחד הציורים. הנוף הלא גמור של החגב מנסחת בפואטיות אבסורדית כותרת אחרת. כותרת שלישית מעידה: ברלין נופלת על פלדי – כלומר, על האמן המקומי, המיוצג באמצעות שמו הסמלי של הצייר הארץ-ישראלי ישראל פלדי (1892-1979)

פחות קריאה...