מישל אופטובסקי, 1982-1980, הדפסת דיו על נייר

אופטובסקי נולד להורים ניצולי שואה ב-1947, במחנה עקורים בשבדיה, גדל בטולוז שבצרפת, ועלה לארץ ב-1964, בהיותו בן שבע-עשרה. הוא חיפש את דרכו בין מדינות שונות – צרפת, ישראל, גרמניה, הולנד, הודו ואנגליה – הנוכחות בעבודותיו כתחנות תרבות. ב-1971 הקים בתל-אביב את חנות התקליטים מנגו, שהתמחתה במוזיקה אלטרנטיבית עדכנית מארצות-הברית ומאירופה, ובתוך כך גם ייבאה לישראל של שנים אלו רעיונות ויזואליים חדשניים. באותה שנה החל את דרכו האמנותית, כחבר מרכזי בקבוצת העין השלישית שריכז סביבו האמן והקולנוען ז'אק מורי קתמור. בתקופה זו החל אופטובסקי לפתח את גישתו החזותית, שנתנה ביטוי לעניינו בתרבות הפסיכדלית ובתרבויות שוליים, כמו גם בסוריאליזם, דאדא, הפנינג, פלוקסוס, פופ-ארט, קומיקס ועיצוב. מבחינה סגנונית, העבודות של ראשית שנות השבעים נעו בין פופ-ארט אנגלי ואיורי פסיכדליה לבין עבודות מושגיות הנוגעות בתחום המופשט הקונקרטי (סול לוויט, דיק היגינס). הוא הציג את עבודותיו במספר תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות, ובאותה עת החל גם לעסוק בקולנוע.
לאחר מלחמת יום כיפור, עזב אופטובסקי את הארץ עד 1978. עם שובו ארצה, כתב וביים את הסרט פורץ הדרך שולץ (בכיכובם של רמי פורטיס ודורון אייל), שהיה לסרט פולחן. בשנה זו גם יצר, יחד עם הצלם מיכאל רורברגר ואורלי ז'בין (חברי העין השלישית), את מיצג 79, מופע פוליטי פרוע ומתריס שנשען על הסרט.
בסוף שנות השבעים נעשו עבודותיו של אופטובסקי מבוססות על טיפוגרפיה והתחדד עיסוקו באות העברית, בהשראת מפת עץ החיים הקבלית וטיפוגרפיה הקשורה לתפיסה זו, ובהשפעת משנתו הפילוסופית והחזותית של פיט מונדריאן ועיסוקו בהפשטה, השטחה וצמצום, כמו גם השימוש שלו בצבעי יסוד. בעיסוקו ביחס בין טקסט ודימוי הדגיש אופטובסקי ארגון צורני של אלמנטים לשוניים, ברוח השירה הקונקרטית ובדומה לניסיונות טיפוגרפיים מודרניסטיים נוספים (אמן הבאוהאוס מקס ביל, הלטריסטים, הסיטואציוניסטים, פלוקסוס).
הגיליון הראשון של פחחד, מגזין/פנזין עצמאי בעיצובו ובעריכתו של אופטובסקי, יצא לאור בהוצאה פרטית ב-1979. הוא נולד, לדבריו, כקטלוג של סרטו שולץ, וכלל את תסריטו כקומיקס. חמישה גיליונות ראו אור, בפורמטים משתנים, האחרון בהם ב-1985. המגזין האוונגרדי, ששילב אמנות ותרבות רוק, פעל במתכונת שיתופית וקהילתית, ונוצר בידי קהילה שנאספה סביב אופטובסקי (שגם הסתייע בה כרשת הפצה עצמאית). בפחחד, שתפקד כגלריה מודפסת, התפרסמו עבודות אמנות, צילום, שירה, קומיקס, איור ואדריכלות, שרובן נקטו עמדה פוליטית ביקורתית, שמאלנית-חתרנית, באמצעים חדשניים לתקופתם. לדברי אופטובסקי, "היה חשוב לי לשמור על העמדה של המורד. פחחד הושפע מדברים שקרו בשטח – עיתונים, טלוויזיה, מוזיקה, פוליטיקה. רצינו לחפש דרכים חדשות, חומרים לא מעוכלים, … להקיא על כולם". רבים מהיוצרים שפרסמו במגזין היו לדמויות מרכזיות בתרבות הישראלית, בהם (רשימה חלקית): קתמור, קובי אור, רוני סומק, מנחם ארז, דודו גבע, רורברגר, דוד טרטקובר, ארנסטו לוי, אדית גודיק, שלמה ארצי, יוסף מונדי, יורם קניוק, יהודה פורבורכאי, יעקב מישורי.
העבודות של אופטובסקי, בהן עיצוב עטיפות תקליטים ועיתונים, היו על הגבול בין עיצוב לאמנות. אפשר לתאר אותן כאמנות המשרתת את ההמונים, ברוח הקונסטרוקטיביזם הרוסי. ניתן לראות באופטובסקי "אמן טכנאי", כפי שהגדירו ולדימיר טטלין, הרואה את תפקידו כשירות החברה תוך שימוש בחומרי המודרנה; אמן שהוא "מורה דרך רוחני", בהתאם לגישה הסופרמטיסטית של קאזימיר מאלביץ'; או אמן של "מחוגה וסרגל" כאלכסנדר רודצ'נקו. ההיבט החברתי בעבודתו של אופטובסקי בלט יותר מכל בעבודתו המגזינית, על היבטיה השונים. הוא היה המעצב הגרפי של עיתון הרוק הישראלי האלטרנטיבי הראשון, ווליום, שהתפרסם מ-1983 (שישה גיליונות ראו אור) בעריכת רורברגר (מפיק ראשי: ניצן זעירא). ב-1983 היה חלק מהצוות שהקים את העיתון חדשות, וב-1984 החל לעבוד כמעצב המדור "קרוע" בעיתון זה ועמד בראש הצוות האחראי לתכניו (עורכת: ציפה קמפינסקי; כותבים: קובי אור, דודו גבע ורוני סומק). המדור, שעיצובו היה יוצא דופן לתקופתו, שימש במה להתרחשות תרבותית מקומית, בעיקר בתחום המוזיקה, והציע אינדקס לתרבות חתרנית ואלטרנטיבית ברחבי העולם. גם כמעצב הגרפי של הירחון הפטיש, שב-1986 היה בין מקימיו – יחד עם עופר ברונשטיין, חנה קים, בני תורתי, בן דרור ימיני ויונתן דני – נתן אופטובסקי ביטוי חזותי לרעיונות של התעוררות חברתית בארץ. היה זה העיתון הראשון שעסק בצורה מקיפה בתרבות המזרחית, בשאיפה לחולל שינוי חברתי ותרבותי בתודעה הישראלית. העיתון ידע לתרגם את המצוקה החברתית של דיירי השיכונים ושל אנשי הבטון והאספלט הישראלים לביטוי ויזואלי ייחודי ברוח הקונסטרוקטיביזם הרוסי (הניכר בלוגו ובגריד).
גם כאשר עבר אופטובסקי לתחום המסחרי נָשבה מעבודותיו רוח של ניסיוניות וחדשנות. ב-1988 הקים יחד עם המעצב יהודה דרי את משרד העיצוב אופטובסקי/דרי, שהתמחה בעיקר בעיצוב תקליטים ודיסקים של מיטב המוזיקאים הישראלים, ביניהם נורית גלרון, טאטו, זאב טנא, שרון ליפשיץ, משינה, נורית גלרון, חווה אלברשטין, יהודה פוליקר, שלמה ארצי, ירדנה ארזי ועוד. בשנות השמונים גם עיצב אופטובסקי ספרים, מגזינים, עיתונים (עכשיו, מוסף הארץ), פנזינים, קטלוגים של אמנות, ספרי אמן, כרזות, עלוני פרסום, קומיקס ושאר מוצרים לשוק המסחרי הרחב. בין השאר, היה אחראי על הצד העיצובי בעבודתם של חבריו הקרובים דודו גבע ורוני סומק – ספרים, חוברות ופרסומים שונים.
בשנות התשעים עזב אופטובסקי את עבודתו במשרד העיצוב והתמחה בעבודות עיצוב בתחום הקרטוגרפיה. היה זה מעבר טבעי עבורו, המשך לתהליך שהתחיל במיפוי עצמי והמשיך בתהליכי המשגה שקיבלו ביטוי בעיסוקו בקו ובשטח, באות ובטיפוגרפיה. בין הפרויקטים החשובים שביצע בתחום זה בארץ ובעולם ניתן למנות את האטלס ההיסטורי תולדות עם ישראל (בהוצאת Hachette, צרפת), עשרות מפות לתערוכות, כנסים וספרי לימוד, וכן מפות אסטרטגיות של אזורי משבר עבור כתבי עת צבאיים. כמו כן, עיצב שלושה ספרי היסטוריה צבאית (בהוצאת Sutton הבריטית), ואף השתתף בכתיבתם.
מנקודת מבט אישית, כשהקמתי את להקת דורלקס סדלקס ב-1984 היה אופטובסקי בין הראשונים שכתבו על הלהקה, במדור "קרוע". באותה שנה הזמין אותנו להופיע בפתיחת תערוכה קבוצתית שלו ושל חבריו לפחחד, שהוצגה בגלריה החדשה ביפו. נעלנו את דלתות הגלריה, אין יוצא ואין בא, והקהל שהיה כלוא אתנו חווה הופעה רעשנית, אלימה וקיצונית, שבמהלכה גם זרקנו עליו צבע. צבע ניתז גם על אחד הציורים של אופטובסקי, והוא – כך סיפרו לי לימים – היה גאה בסימן שנשאר עליו. לתלמידיו בבתי הספר לעיצוב שבהם לימד (מימד, ויטל) נהג להראות את העטיפה שעשיתי ידנית ב-1985, ב-500 עותקים, לתקליט שלנו חורבן בית שלישי לאן?. ב-1985 הוא גם הזמין אותי לתרום עבודה לגיליון מס' 4 של פחחד, "אדמה". ב-1987 עיצב אופטובסקי כרזה למופע שלנו, "לא קיבלו חנינה". הקשר עמו נמשך, וב-1995 כתבתי עליו כתבה לכתב העת לאמנות סטודיו בעריכת שרה בריטברג-סמל. בראיון שקיימתי אתו לקראת הכתבה, אמר לי ש"לעולם לא ישכח לי את זה" – אמירה דו-משמעית של מי שמעדיף לשמור על פעילותו בפריפריות של הזיכרון התרבותי, אבל חשבתי שראיתי בעומק עיניו שמחה מהוססת. ב-2004, בעודו עובד על גיליון חדש של פחחד ומשלים עבודה על תערוכה חדשה מעבודותיו (שהוצגה ב-2008 בבית האמנים תל-אביב), נפטר אופטובסקי. שבועיים קודם לכן עוד הספיק להעביר לידי הצעת מחיר לעיצוב קטלוג התערוכה שאצרתי על ז'אק קתמור והעין השלישית. התערוכה הנוכחית מבקשת להציג את תרומתו למחוזות הפריפריה של התרבות הישראלית – ודרכם, למרכזה.

צילום: טל ניסים

פחות קריאה...