צילום חלל: לואיז גרין

הדגשת ראיית העולם הסינית המסורתית משמשת את דזונג נינג למתיחת ביקורת נוקבת על החברה הסינית המודרנית ועל אופני התמודדותה עם נושאים דוגמת התרחקות מערכי המשפחה, הבדלי מעמדות, זילות חיי אדם, נהייה אחר חומרנות והתרחקות מהטבע. השימוש שלו ב ָפּלטה מונוכרומטית ובחומרי גלם בסיסיים, לא מעובדים, יוצא כנגד אמנות מסחרית פתיינית, “שאינה נעשית עם הלב“, לדבריו. בולי העץ הפזורים בחלל מייצגים את התפיסה הבודהיסטית הרואה בהם סמל לגולמיות שטמון בה פוטנציאל לכל דבר. בתרבות הדאואיסטית משולה דמותו של החכם לבול עץ לא מעובד, לנחל מים, למשוגע או לטיפש, הנתפסים כקרובים למקור הדברים כולם.

המיצב של דזונג נינג בנוי בדומה לגן סיני מסורתי – גן המוקף חומה, ובו צמחייה, נוף סלעי ומקור מים. דימוי בריכת המים, שעליה צפים תצלומים משנות ילדותו של האמן, מדגיש תנועה, שינוי וזרימה. כך, מזמין האמן את הצופה לחוות את המיצב כחלק מתהליך המתהווה מחדש בכל רגע נתון, הן בעולם סביבו והן בעולמו הפנימי. בזאת הוא מנכיח אלמנט מרכזי נוסף בפילוסופיה הסינית: מושג ה“דרך“ (בסינית, "דאו", ומכאן – "דאואיזם"). אך שלא כמו גנים סיניים מסורתיים, הגן של דזונג נינג גדוש במוטיבים מאיימים ומשרה חוסר שקט. דומה שבמרכז יצירתו פועמות, בעת ובעונה אחת, אמונה בכוחה הטרנספורמטיבי של האמנות מחד גיסא וחוויית מציאות דיסטופית, שבמרכזה פחד ובדידות קיומית, מאידך גיסא. בהקשר זה מצטט האמן את הסופר מילן קונדרה, שלדבריו השפיע עליו עמוקות. מתאר קונדרה אנשים אשר, “לאחר שקולות האוטופיה הבדיחה בספרו הפעילו עליהם את קסמם, הצליחו בקושי לעבור בשערי גן־העדן, רק על מנת לגלות, ברגע שאלה נטרקו מאחוריהם, שהם בגיהינום“.

פחות קריאה...